ירחון מעוז ישראל – פברואר 2019

/ירחון מעוז ישראל – פברואר 2019
ירחון מעוז ישראל – פברואר 2019 2019-01-31T06:17:59+00:00

הכנה של הנוער להישרדות רוחנית בצבא

0219-Top-Israeli-youth

בכל שנה מתגייסים לצבא כ-120 בני נוער מבתים משיחיים. כלומר, כ-450-350 חיילים משיחיים בצבא בכל זמן שהוא. אנחנו מתאמצים מאוד לעזור להם לשמור על קשר עם בני גילם המאמינים

התגייסתי בסוף שנות השמונים, בזמן שהיו מעט מאוד חיילים משיחיים בצה”ל. שירתי בחטיבת גולני, מאמין אחר היה בצנחנים ואחר בגבעתי. היינו מפוזרים בין החילות השונים.

בשנים שאחרי כן, מספר המשיחיים המשרתים בצה”ל הלך וגדל, וחלקם התחילו להתאסף כדי ללמוד את הכתובים יחד ולבלות בצוותא. עוד כשהייתי חייל בן עשרים, היה משהו שהטריד אותי מאוד: רוב החברים המשיחיים שאיתם גדלתי, לא המשיכו להתהלך עם המשיח. בני נוער רבים שגדלו וחונכו במשפחות משיחיות, הלכו והתרחקו מהאמונה. חלקם התחילו לנהל קשרים רומנטיים עם לא משיחיים. אחרים לא ידעו איך להגן על אמונתם ולא ידעו במה באמת הם מאמינים. כשהם התגייסו לצה”ל, הם התבלבלו לגמרי.

הצבא מעמיד את הכול במבחן – מוסר, ערכים, השקפות לגבי הכתובים, החלטות אתיות וכמובן, החיים הרוחניים שלנו. השירות הצבאי הוא מדבר רוחני. מבחינה רגשית, תקופת השירות היא אחת התקופות הלחוצות ביותר בחיים. מבחינה מינית, היא מפתה. השירות הוא מאבק. גיל השירות הוא שלב מכריע שבו אנשים מחליטים החלטות מכריעות לגבי מי שהם ומה הם מאמינים. הם נמצאים בשלב המסוכן והקשה ביותר בחייהם.

0219-Joel-Goldberg-dog

יואל גולדברג, המייסד והמנהיג של “נתיבה” ותוכניותיה השונות, ביניהן “נצור”.

הושטת יד

הארגון שלנו, “נתיבה”, משרת את בני הנוער האלה ועורך בכל שנה בסך הכול 22 כנסים, מחנות ותוכניות כדי להכין אותם למה שצפוי להם. אנחנו מספקים להם “טירונות” רוחנית מכיתה ז-ח ועד גיל צבא. איך אנחנו מעודדים אותם? איך נספר להם את הכלים הדרושים להם כדי להחזיק מעמד לאורך השנתיים-שלוש של השירות הצבאי?

ככל שהם יכולים להיות בקשר עם קבוצה של משיחיים צעירים בשלב מוקדם יותר, במיוחד עם משיחיים בגילם, כך גובר הסיכוי שהם ינהלו את חייהם למען המשיח ואמונתם לא תתערער.

לפני כ-10 שנים השקנו את התוכנית “נצור” לבוגרי תיכון לפני גיוס. התוכנית אורכת 10 ימים, מחזקת את עקרונות האמונה של המשיחיים האלה ומעודדת אותם להתמסר למשיח. יש בה צעירים שגדלו וחונכו על ברכי האמונה אבל מעולם לא התמסרו למשיח בכל ליבם ובכל מחיר. אלה הצעירים המאבדים את דרכם בצבא. השנה אנחנו מצפים ל-70-60 משתתפים בתוכנית.

בחרו לכם היום הזה

אני משוכנע עמוקות שמתפקידנו להראות להם שהם חייבים להחליט. זה כמו ביהושע כד, שם אמר המנהיג לבני ישראל: “בחרו לכם היום הזה את מי תעבודון”. בני ישראל ענו לאלוהים ואמרו שהם ישרתו את אלוהים. יהושע הזהיר אותם שאי אפשר לעבוד גם את אלוהים וגם אלוהים אחרים.

השם “נצור” לקוח ממשלי: “מכל משמר נצור ליבך”. אנחנו עוזרים לצעירים האלה לנצור את ליבם ומכינים אותם לקראת האתגרים הרבים והסחות הדעת הצפויים להם לאורך שירותם הצבאי. אנחנו מלמדים אותם על ערכים: על מצוות הכתובים – מה המשמעות להיות עבד. המטרה שלנו איננה שהם יהיו חיילים טובים יותר אלא תלמידים טובים יותר של ישוע במהלך שירותם הצבאי. אנחנו רוצים שהם יהיו שליחים טובים יותר של אמת הבשורה והתקווה לחיילים שלצדם הם ישרתו.

0219-netzor

המטרה שלנו איננה שהם יהיו חיילים טובים יותר אלא תלמידים טובים יותר של ישוע במהלך שירותם הצבאי.

0219- netzor-bus

בני נוער יהודים משיחיים מבלים זמן קצר לפני הגיוס עשרה ימים יחד במחנאות, בפעילות גופנית ובהכנה רוחנית עם עוד 70-60 בני גילם. מספר המשתתפים גדל בכל שנה.

0219-netzor-camp-1

0219-netzor-camp-2

0219-netzor-camp-3


התפקיד שלכם: אתם אור העולם

איננו יכולים להחליט אם להתגייס או לא להתגייס. זאת החברה שלנו. זה חלק מהתרבות שלנו, חלק מהמאבק המתמשך שלנו לשרוד. וכמובן, אנחנו רוצים לעודד את החיילים שלנו לעשות כמיטב יכולתם למען המשיח בכל מקום שבו הם נמצאים.

המאמינים האלה יודעים שהחברה שלנו מכבדת שירות בתפקידים מובחרים בצה”ל, ושחשוב להיות חיילים מעולים. אבל אנחנו אומרים להם שהמטרה איננה שהם יהיו החיילים והקצינים הטובים ביותר. הם צריכים להיות אור המאיר בכל מקום שבו הם נמצאים.

אחד הדברים שאנחנו מלמדים אותם הוא שאלוהים עשוי להציב אותם במקום גרוע מאוד, עם אנשים קשים מאוד, בתפקיד גרוע מאוד, כי הם יכולים להשפיע. שם הם יכולים להכריז את הבשורה ואת האמת לאנשים שסביבם.

לא תמיד מקובל לדבר כך, אבל נדמה לי שכשהם מסיימים את התוכנית, הם מבינים מה זה להיות משרתים של ישוע במהלך השירות הצבאי.

0219-camo-soldier

* אימון

האתגר הגדול הראשון

שלושה אתגרים קשים מצפים למשיחיים בצבא. קודם כול, החיילים שלנו מדברים על היובש הרוחני במהלך השירות הצבאי. מובן לגמרי ששנה, שנתיים ושלוש בחברת לא מאמינים, במצב של אתגר יומיומי לאמונה, הן חוויה שוחקת. לא קל לצעירים האלה להגן על אמונתם במשך תקופה כה ארוכה.

בעינינו, הצבא הוא מדבר רוחני, ואנחנו רוצים לספק לחיילים שלנו מעיינות מים לאורך הדרך, כדי שיוכלו ללכת מבאר לבאר, ממעיין למעיין. אין הלל מעומק הלב כמו ההלל של 120 חיילים שסבלו מיובש כל השבוע, והם מגיעים לנאות מדבר רוחני של הלל ותפילה. אני מדריך הלל, ולפעמים אני מפסיק לנגן ואנחנו שרים בלי ליווי. אפשר לשמוע את ליבם זועק אל ישוע. הם יודעים שהם נמצאים במדבר רוחני.

0219-soldiers-praying

* תפילה

האתגר הגדול השני

האתגר הגדול השני הוא מחויבות לטוהר מיני. הבנים ניצבים בפני פורנוגרפיה ופיתויים ללא הרף. ואין מושך יותר בעיני חיילים לא מאמינים מאשר צעירה נעימה וטהורה שגדלה וחונכה בבית משיחי. התברר לנו שהצעירים והצעירות שלנו אינם מוכנים לאתגר הזה. הוא איננו רק מיני. הוא מתחיל מקשרי ידידות כנים. לדוגמה, נערה חמודה שגדלה בבית משיחי. היא מאמינה באמת. והחיילים “מתחילים איתה” ללא הרף. היא איננה מוכנה לתשומת הלב הזאת כי בחוגים המשיחיים, בקייטנות ובכנסים שלנו, הצעירים מתנהגים בכבוד. אבל הלא מאמינים ישירים מאוד ואין להם עכבות.

בעצם, הנוער שגדל במשפחות משיחיות מרשים למדי. בני הנוער האלה נוהגים בכבוד. הם חיילים טובים. הם מצליחים. יש להם ערכים גבוהים ולפעמים בחורות דתיות מתאהבות בבחורים המשיחיים האלה. למה? כי הם בחורים טובים. והבחורים המשיחיים רואים את הבחורות האלה ואומרים “וואו, לא ראינו בחורות כאלה בחברה המשיחית”. הפיתויים אורבים מכל עבר.

0219-soldiers-worshipping

* הלל

 

0219-soldiers-witnessing


האתגר הגדול השלישי

האתגר הגדול השלישי הוא לספר על האמונה ולהיות אור. החיילים המשיחיים חייבים להיות מצוידים, כי לראשונה בחייהם ישאלו אותם שאלות אמיתיות, כנות ובסיסות על האמונה. עד עכשיו הם דיברו רק עם מי שהם חשו איתו בנוח. בתיכון אפשר לבחור את החברים. אפשר לבחור למי לספר על האמונה, ואפשר להיות כנים וגלויים עם מי שרוצים. לא בצבא. חייל בצבא נמצא עשרים וארבע שעות ביום עם אנשים שרואים אותו כל הזמן.

הם בוחנים את החייל המשיחי גם לפי התנהגותו ולפי כל פרט שקשור בו – כל מילה שהוא אומר, כל גישה שהוא מפגין. הם בוחנים את ההתנהגות שלו ומשווים אותה למילים שהוא אומר על האמונה. חייל בצבא איננו יכול להתחבא. הכול יוצא. זה בא לידי ביטוי בסוג החייל שהוא נהיה. זה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלו, במילים שהוא אומר, בערכים שלו. יש מאמינים שאינם רוצים להיות במצב של בחינה מתמדת ואינם מספרים לאיש על אמונתם.

אבל חיילים משיחיים רבים באמת רוצים להיות עדות ואור. מבחינתם, אחד האתגרים הגדולים להכרזת הבשורה הוא החיילים הדתיים המכירים את הכתובים. הם מכירים את כתבי הקודש מזווית הראייה הרבנית. הם מציבים אתגר קשה, ואומרים: “הראה לי מתוך הכתובים, תוכיח לי במה אתה מאמין”. זהו אחד האתגרים שלנו ב”נצור”. החיילים חייבים לדעת במה הם מאמינים, למה הם מאמינים בזה, ואיך להגן על האמונה שלהם.

0219-personal-commitments

מחויבות אישית להתנהגות בצבא
כנות, הימנעות מקללות, לבוש צנוע, הימנעות מבני זוג לא משיחיים, סבלנות בבי, נחמדות בלי פלירטוטים, קריאה יומיומית בכתובים, הימנעות מרכילות, שמחה, תפילה לפני ארוחות, השתתפות בקהילה ובכנסים, הקשבה לרוח הקודש

חיילים מכל רחבי הארץ

התוכנית הקדם-צבאית “נצור” כוללת בנים ובנות מכל רחבי הארץ ומכל הקהילות בארץ. בדרך כלל משתתפים בה 70-60 בני נוער שסיימו תיכון ועומדים להתגייס. התוכנית אורכת 10 ימים הכוללים לינה בשטח בגולן, טיולים ופעילויות לחיזוק קשרים זה עם זה. אנחנו מזמינים חיילים בשירות פעיל כדי לספר על חוויתם כחיילים בצה”ל. אנחנו לומדים את הכתובים עם דגש גדול על מצוות אלוהים לגבי אורח החיים שלנו. אנחנו עורכים מפגש ארוך בן ארבע שעות שבו אנחנו דנים בדילמות אתיות ובערכים. אחר כך אנחנו נותנים להם כרטיסיות שעליהן הם כותבים את האתיקה שלהם, את הערכים שלהם ואת המחויבות שלהם לישוע.

מחויבות בכתב

אנחנו מעודדים אותם לכתוב כמה היבטים של המחויבות האישית שלהם לגבי כל אחד מהערכים הבאים: כנות, טוהר, קשרים עם אנשים אחרים, כבוד, קשרי משפחה, גדילה רוחנית וקשר עם הקהילה. הם יודעים שהמחויבות שלהם היא לאלוהים. אחר כך אנחנו עושים למינציה לכרטיסיות כדי שהם יוכלו לשים אותן בתוך ספר הבריתות שלהם.

זהו כלי נפלא לעזור לצעירים האלה לשמור על העקרונות שלהם. אנחנו יודעים את זה לפי העדויות שאנחנו שומעים אחרי שהם מתגייסים. המחויבות האישית הכתובה שלהם הייתה להם לעזר רב וחיזקה אותם באמונתם.

יש גם אחרים שאומנם גדלו וחונכו במשפחות משיחיות ויודעים את האמת, אבל הם מעולם לא נכנעו לאדון ישוע. “נתיבה” מספקת להם את ההזדמנות הזאת.

בטקס הסיום של התוכנית, אנחנו מזמינים את זקני הקהילות שלהם ומנהיגיהן, את הוריהם ואת מנהיגי הנוער שלהם, ומבקשים מהם להתפלל בעדם ולשמור על קשר הדוק. המכינה הקדם-צבאית “נצור” הפכה לרשת ביטחון, כלי בידי אלוהים לשמור על חוסן אמונתם של החיילים הצעירים שלנו.

0219-netzor-volunteer-leaders

מדריכים ומנהיגים ב”נצור”

 

כל הכנסים, המחנות והתוכניות שלנו לאורך השנה, מחייבים אותנו לפעילות מתמדת. לדוגמה, אנחנו מרגישים מחויבים לנהל ארבעה-שישה כנסי חיילים בשנה. רוב הכנסים שלנו הם בסופי שבוע, כשהחיילים בחופשה. יש לנו נתון מעניין: כ-90% מהחיילים המשתתפים בכנסים, גם השתתפו בכנסי נוער בשנים הקודמות. אנחנו חייבים להתחיל מוקדם. ואנחנו חייבים להמשיך לשמור איתם על קשר לאורך שנות ההתבגרות שלהם והשירות הצבאי. נוכחנו לדעת שהפעילות שלנו בקרב החיילים המשיחיים היא בעלת חשיבות מכרעת לחיי הניצחון שלהם במשיח.

0219-soldiers-swimming

DONATE

אבי השפה העבריתחלק ה': אליעזר בן יהודה פוגש את תיאודור הרצל

0219-ben-yehuda

האמינו או לא, אליעזר בן יהודה זכה להצלחה מעטה בלבד בהפצת השפה העברית במהלך 20 השנים הראשונות שלו בירושלים. אומנם הוא ייסד שבועון חשוב בעברית (הצבי – שמונה עמודים) שראה אור בירושלים. הוא לימד בבית הספר עברית מדוברת בפעם הראשונה בכמעט 2000 שנה. והוא התחיל לחבר מילון עברי. הוא אפילו כתב מאמרים שבהם דחק ביהודים להקים בית לאומי בישראל, 19 שנים לפני שמישהו שמע על תיאודור הרצל.

כשהגיע אליעזר לירושלים, היו בה רק כ-25,000 יהודים, רובם חרדים, והם היו עוינים מאוד לחזון של בן יהודה להפוך את העברית לשפה היומיומית של העם היהודי. הוא ואשתו היו מחוסרי חברים, שלא לדבר על שותפים.

אבל משהו התחיל להתעורר. למרבה הפלא, במשך אותה שנה שבה הגיע בן יהודה לארץ, 1881, הגיע לארץ גל העלייה הראשונה. במשך 20 השנים שאחרי כן עלו לארץ 35,000 יהודים, רובם צעירים, מוכשרים, אינטליגנטים ואידאליסטים, כדי לעבוד בחקלאות. אבל מעטים ידעו על חקלאות וכמחציתם חזרו תוך זמן קצר למזרח אירופה.

בירושלים שררו תנאים פרימיטיביים וזיהום, ואשתו הראשונה של בן יהודה ושלושה מתוך חמשת ילדיהם, מתו תוך עשר שנים. ימים ספורים לפני שמתה, כתבה דבורה מכתב לאחותה פאולה יונאס במוסקבה, ובו הפצירה בפאולה למלא את מקומה ולהתחתן עם אליעזר כדי לעזור לו להגשים את חזון חייו ולהחיות את השפה העברית.

לא ברור אם פאולה ואליעזר התכתבו קודם, אבל עד מהרה פשטו בירושלים שמועות שהאלמן שחוח פחות, עיניו בורקות שוב והליכתו נמרצת יותר. המכתבים בין חמדה (שמה העברי של פאולה) לבין אליעזר חצו את האוקינוס הלוך ושוב. חברו הטוב ביותר, ניסים בכר, שוחח איתו. “אליעזר, איך אתה יכול להעלות על הדעת להתחתן עם נערה בת 19 אחרי שאחותה נדבקה ממך בשחפת ומתה? אני אומר לך את זה כי הרופא שלך הפציר בי לשוחח איתך. אתה יודע בעצמך שאתה עלול למות בכל זמן שהוא. אתה חייב לבטל את החתונה הזאת”.

אליעזר עשה את מה שהוא הרגיש שהוא חייב לעשות. הוא כתב לחמדה את מה שאמר הרופא. החתונה בוטלה. הוא נתן את המכתב לרופא, מפחד שהוא עצמו לא ישלח אותו.

חמדה מחליטה

שני ילדיו הנותרים היו מבולבלים. אביהם כבר לא היה נרגש ושמח ולא ענה להם כששאלו מתי אימם החדשה מגיעה. במשך שבועיים הייתה דממה, ואז הגיע מברק: תירגע, מכתב בדרך, חמדה.

חמדה הודיעה להוריה שהיא נחושה בהחלטתה להתחתן עם אליעזר ולעבור לירושלים כדי להיות אם לשני הילדים. הוריה הזדעזעו ונעתקו המילים מפיהם. האם היא תהיה עוד קורבן לשחפת? אבל כשראו שהיא נחושה בדעתה, החליטו סולומון ורבקה יונאס לעלות עם חמדה ועם שני ילדיהם הצעירים. זאת הייתה משפחה מיוחדת, המוכנה לנסוע עד קצות העולם כדי שבתם השנייה תוכל להתחתן עם אדם גאון ובכל זאת חולה מאוד.

אתם יכולים לתאר לעצמכם מה הייתה שיחתו הרצינית הראשונה של אליעזר עם חמדה. הוא אמר לה שאסור לה לדבר עם הילדים עד שתלמד עברית.

המעבר

הם הגיעו לביתו הקטן של אליעזר: הוריה של חמדה, אחיה, ואימו של אליעזר, כולם יחד, ואיש מהם לא דיבר עברית מלבד סולומון

(אביה של חמדה), והעברית שלו הייתה בסיסית בלבד. אליעזר פתר את הבעיה. הוא העביר את מכונת הדפוס של העיתון אל תוך הבית וחמישה דפסים באו לעבוד בכל יום, עם הוראות מפורשות שלא לדבר אף מילה בשום שפה חוץ מעברית. הוא הטיל על איש השליחויות הסורי שלו להיות עם הילדים מהרגע שחזרו מבית הספר ועד שהלכו לישון.

0219-Ben-Yehuda-and-wife-Hemda,-1912

לימודי עברית

חמדה הבינה מהר מאוד שהיא זאת שתחליט אם בית משפחת בן יהודה יהיה בית עברי או לא. היא השקיעה כמעט את כל זמנה בלימודי עברית. לעיתים קרובות היא בכתה מתסכול וייאוש והתלוננה לאליעזר שהדקדוק העברי כמעט בלתי אפשרי.

אבל הוא לימד אותה בכל יום. הוא לימד אותה קודם כול לקרוא את כל ספר בראשית, ובכל יום נתן לה צרור של מילים חדשות מתחום ניהול הבית. כעבור שלושה חודשים היא הודיעה לאליעזר שהיא מוכנה לדבר איתו אך ורק עברית, ואם הוא ידבר איתה לאט, היא תוכל להבין. כעבור שישה חודשים היא הודיעה לו עוד הודעה: מאותו יום ואילך היא תדבר אך ורק עברית לא רק עם בעלה אלא עם כל מי שתפגוש. הוא לקח אותה לבקר ביפו ובישובים העבריים ליד החוף כדי להתפאר בכלתו בעברית.

חלק מהאנשים לא האמינו שהיא למדה עברית רק תוך שישה חדשים, ואפילו האשימו אותו שהוא מהתל בהם. אבל הרושם שהיא הותירה אחריה היה עצום. היא הייתה הוכחה שעברית היא שפה שאפילו מבוגרים יכולים ללמוד ולדבר. אם היא יכולה לעשות זאת, כך גם אחרים.

המילון

חמדה התחילה להבין את החשיבות העצומה של מילון עברי לאומה החדשה, אבל כיצד יכול אליעזר להוציא לאור עיתון עברי – עבודה במשרה מלאה – ובה בעת לחבר את המילון הראשון של העברית המודרנית? במיוחד אם רוב המילים במילון אפילו עוד לא נוצרו? היא הבינה שהיא תצטרך לעזור לו לכתוב לעיתון “הצבי” בעברית ולהוציאו לאור, כדי שיוכל להשקיע את רוב זמנו במילון. וכך, קצת יותר משנה אחרי שנישאה לו, היא התחילה לכתוב מאמרים פשוטים והוא ערך ותיקן אותם, והנה, עיתונאית עברית חדשה! היא הפכה לעיתונאית ויזמית מהשורה הראשונה. היא אפילו מצאה לקוחות לפרסומות, לראשונה בירושלים, מאחר שהבינה שהבעיה העיקרית היא כספית.

בשלב מסוים, גם אביה כתב מאמרים לעיתון. הוא כתב מאמר בחנוכה על ניצחון המכבים וחנוכת המקדש. סולומון כתב בהשראת האבות מקדם: “אנחנו חייבים לאסוף את הכוחות שלנו ולנוע קדימה”. והמילה “קדימה” מזכירה “קדמה”, כלומר, מזרחה, מילים שהיה אפשר לפרש גם כ”קדימה לטורקיה”. לפני כניסת השבת, ניגשו המנהיגים החרדיים בירושלים, ששנאו את בן יהודה כי ניסה להפוך את שפת התנ”ך לשפה יומיומית, הישר אל השלטונות הטורקים ו”חשפו” את הניסיון שלו לעורר מרד מזוין בטורקים.

מאסר בעוון בגידה

ביום ראשון בבוקר הקיש שוטר טורקי בפתח הבית של אליעזר ולקח אותו לכלא. הוא נעצר על בגידה ועלול היה להיות נידון למוות. ידידו הקרוב, ניסים בכר, שלח בקשה דחופה לעזרה לברון אדמונד דה-רוטשילד העשיר בצרפת, שתמך בעניים בארץ, במיוחד בחרדים.

בכר גם יצא בקריאה מידית ליהודים החילוניים בפלשתינה להרים תרומות למימון השוחד הדרוש כדי לבקר את אליעזר ולהכין אותו למשפט. הכסף הגיע במהירות. מאות יהודים חילונים מהעלייה הראשונה הגיעו מכל רחבי הארץ כדי למחות על המעצר. יהודי ושותף ערבי הקימו בית קפה מאולתר מחוץ לכלא כדי שהאורחים של בן יהודה יוכלו לשתות קפה ולאכול. פקידים ערביים רבים שהיו מיודדים עם אליעזר, הסתכנו במורת רוח השלטונות והזדהו עם בן יהודה בפומבי. נוצרים הציעו עזרה. למרבה הפלא, הבעיה איחדה את היהודים יותר מאי פעם בעבר, פרט לחרדים.

אליעזר, העורך הרזה וחולה השחפת, הוחזק מאחורי סורג ובריח במשך שמונה ימים. בלילה הראשון הוא הושלך אל תא כה זעיר עם 15 רוצחים אחרים, ונאלץ לעמוד כל הלילה בלי מקום, פניו צמודות אל הפתח הקטן בדלת כדי לנשום. בעזרת סכום שוחד מכובד, הכריז רופא הכלא למחרת שמחלתו של בן יהודה מסכנת את חיי האסירים הרוצחים, ואליעזר נשלח לבידוד בתא משלו.

עבודה בכלא

חמדה הביאה שטיח, מזרן, כיסא ושולחן עבודה, מצעים, מנורה, ספרים, דיו, ניר וכירת שמן קטנה כדי להכין תה, כדי שיוכל להמשיך לעבוד. אליעזר נרגע עם כל יום שחלף והשלים עם העבודה על המילון בתא שלו כל עוד יצטרך לעשות זאת. במשפט האימפריה העותומאנית נגד אליעזר בן יהודה, היה ברור לשלטונות הטורקים שהחרדים החרימו אותו רשמית. למרבה ההפתעה, השופטים הטורקים החליטו שהוא איננו מורד מסוכן אבל שהוא כן מעורר צרות, ודנו אותו לשנה בכלא. שנית, העיתון שלו שגרם לכל הצרות האלה, ייסגר למשך שנה. כולם ידעו שהקלף המנצח נמצא בידיו של הברון רוטשילד בגלל תמיכתו הכספית. הוא הוצף מכל עבר במברקים ובמכתבים. לא הגיעה ממנו שום תגובה עד שיום אחד, הרבנים החרדים קיבלו מברק בזו הלשון: Exercez vos prieres. Baron Rothschild. תרגום: “תמשיכו להתפלל”. במילים אחרות, אל תתערבו בעניינים שאינם נוגעים לכם. פתאום, החרדים האשכנזים, שהיו תלויים בחסדיו של הברון, נסוגו מכל העניין והרב הספרדי הראשי ביטל את החרם.

כספי שוחד

בן יהודה חזר לעבודה של 19-18 שעות ביום על המילון. עם התקרב מועד הדיון בערעורו על גזר הדין, הברון שלח המחאה על סף 10,000 פרנקים, שמחציתם נועדו לשוחד. בן יהודה זוכה מאשמה, אבל בית המשפט קבע שאסור לו להוציא את העיתון לאור במשך שנה שלמה – עוד ארבעה חודשים.

בסוף ארבעה חודשים, הוא קיבל הודעה קשה – מושל ירושלים החליט באופן שרירותי לסגור את העיתון שלו במשך עוד שנה. בן יהודה לא ידע את נפשו. אבל חמדה, שתמיד עודדה אותו, אמרה לו שזו ודאי דרכה של ההשגחה העליונה לאלץ אותו להתרכז אך ורק במשימה החשובה באמת – המילון.

שישה חודשים לאחר מכן, בעזרת עוד סכום שוחד ניכר מרוטשילד, הוא קיבל רשות להמשיך לפרסם את העיתון. היהודים ברחבי הארץ ובאירופה שמחו מאוד כי הם היו תלויים בעיתון הזה כדי לשמוע מה קורה בארץ הקודש, ו”הצבי” הפך לפופולרי יותר מתמיד. מחברים יהודים צעירים הציפו את העיתון במאמרים שכתבו, בעזרת ההתלהבות והיזמות של אליעזר וחמדה. דמויות ידועות רבות בספרות העברית, החלו את דרכן בשבועון הירושלמי הקטן.

מוות על החוף

ובכל זאת, החולי המשיך לרדוף את המשפחה. אביה של חמדה התכוון להפליג לרוסיה לתקופה קצרה. הוא לא הספיק להגיע לאונייה ובזמן שהמתין ביפו לאונייה הבאה, נדבק במחלה ומת תוך שבועיים. שניים מחמשת ילדיה של חמדה מתו מדלקת ריאות. חמדה סבלה במשך שנים רבות מקדחת ומדלקת פרקים. שום דבר בארץ לא הושג בלי מאבקים קשים ובמחיר כבד לחיי היהודים. חלק מהישובים העבריים החדשים חוסלו כליל. כל מי שחי במושבה חדרה, מת מהקדחת הצהובה.

0219-Eliezer_in_his_house_in_Talpiot_neighbourhood_(id.34235242)

הרצל עולה למנהיגות התנועה הציונית

בשנת 1896 כתב תיאודור הרצל, אבי המדינה היהודית, את ספרו “מדינת היהודים”. זאת הייתה ראשית התנועה להתעוררותו של העם היהודי לשוב למולדתו הקדומה. הוא המשיך וקרא לקיום הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ, באוגוסט 1897.

אך טבעי שבן יהודה ישתתף בכינוס הציוני הראשון, אבל הוא לא היה יכול להגיע. הוא חשב שהוא צריך להפוך לבן הארץ הקדומה עד כמה שאפשר, וקיבל אזרחות עותומאנית. עכשיו אסור היה לו לעזוב את הארץ.

הרצל כתב לבן יהודה והודיע לו שהוא, בן יהודה, נבחר להיות חבר במועצה הציונית. בן יהודה שמח מאוד על הכבוד אבל ידע שאם הוא יקבל את החברות, ימי הפעילות שלו בפלשתינה יגיעו עד מהרה אל סופם. הוא הוזהר פן יזכיר את המילה “ציונות” בעיתון שלו.

ועכשיו נוספה לו עוד דאגה: חמדה הייתה חיוורת ורזה מקדחת ומדלקות פרקים חוזרות ונשנות. בהחלטה של רגע הוא החליט לקחת אותה לאירופה. הם שהו שם שישה חודשים ובזמן הזה, אליעזר חיפש במיטב המוזיאונים והספריות באירופה מילים עבריות קדומות, ונפגש עם החוקרים המפורסמים ביותר בעולם לחקר המזרח.

החיפוש אחר הרצל

בזמן שהיה אליעזר באירופה, הוא רצה מאוד לפגוש את הרצל מאחר שראה בו את מנהיג התנועה הציונית כולה – תנועה שאליעזר בן יהודה הקדיש לה את חייו. הוא הסכים לגמרי עם החזון של הרצל למולדת לעם היהודי, אבל היה מודאג מאוד על כך שהרצל לא הזכיר ולו פעם אחת את העברית כגורם המאחד את העם היהודי.

הוא ביקר באנגליה את ד”ר מקס נורדאו, איש ימינו של הרצל. אליעזר השקיע זמן רב כדי להסביר את חשיבות השפה היהודית הלאומית והמילון העברי, ונורדאו הסכים איתו. הוא עודד את אליעזר לנסוע לבאזל ולדבר עם הרצל באופן אישי.

אליעזר אמר בלאות שהוא ייסע. הוא וחמדה נסעו לבאזל, אבל כשהגיעו, נאמר להם שהרצל נסע יום לפני כן לווינה. ידידם מיהר לשלוח מברק להרצל ובו הודיע שאליעזר וחמדה עושים את דרכם לווינה לבקרו, אבל כשהגיעו לווינה, ניחתה עליהם מהלומה נוספת. אישתו של נורדאו אמרה שהוא יצא לראיון חשוב עם הקיסר פרנץ יוזף. הרצל אמר לה לדחוק בהם להגיע למלון שלושת המלכים באיישל.

אליעזר וחמדה הגיעו לתחנת הרכבת, החמיצו רכבת אחת וחיכו כמה שעות לרכבת הבאה. כשהגיעו, הם הלכו ישר למלון. פקיד הקבלה קיבל את פניהם: “אתם ודאי האנשים שהרצל הלך לפגוש בתחנה. לא הייתם שם, והוא מודיע שהוא מצטער, הוא נאלץ לחזור לווינה ומשם לבאזל”.

לאליעזר כבר לא היה כסף להמשיך לנסוע. בני הזוג יצאו לדרך לירושלים דרך קונסטנטינופול.

המתנה לחידוש הרישיון לעיתון

אליעזר החליט להישאר בקונסטנטינופול כדי לחדש את הרישיון שלו לפרסם את “הצבי” בעוד חמדה שבה הביתה. הוא השתעל ופלט דם יום ולילה, ונפל למשכב למשך שמונה חודשים. הוא היה חולה מאוד. רצה הגורל והרצל עבר דרך קונסטנטינופול בדרכו לפגוש שוב את הקיסר הגרמני. אבל אליעזר היה חולה מכדי לפגוש אותו. זאת ועוד, כשהרצל סוף סוף ביקר בירושלים, אליעזר עדיין היה בקונסטנטינופול. אפילו חמדה לא הייתה יכולה להגיע לאף אחת מקבלות הפנים לכבוד האורח, כי היא הייתה במיטה והמתינה ללידת הילד הרביעי שלהם. הרצל שלח הודעה שהוא יבקר אותה בבית, אבל הוא לא הגיע.

לבסוף, אחרי שהחלים, החליט בן יהודה שהוא חייב לדבר עם הרצל פנים אל פנים. הוא חייב למצוא אותו בכל מחיר כדי להסביר לו למה השפה העברית המודרנית היא מפתח אסטרטגי לתנועה הלאומית של שיבת היהודים למולדתם.

0219-Theodor-Herzl

סוף סוף

הוא נסע ברכבת מטורקיה לווינה והשניים סוף סוף נפגשו. בן יהודה הסביר לו בפרוטרוט את תוכניתו לאחד את העם היהודי באמצעות שפה אחת – עברית. הוא סיפר שמפעל חייו הוא להדפיס עיתון ראוי בשפה העברית ולחבר מילון עברי. הוא סיפר שהוא דוחק בבתי הספר בארץ ישראל ללמד בעברית, מקים ועדות כדי להחליט על מילים עבריות ומעודד מורים ללמד את מדעי הרוח והספרות בעברית ואפילו לעזור לאיכרים עבריים מבוגרים ללמוד עברית.

אבל הרצל לא הבין. הוא היה משוכנע שהשפה הטובה ביותר למדינה העתידית היא גרמנית. המטרה של הרצל הייתה לשכנע את משפחת המלוכה הגרמנית ללחוץ על הסולטן להסכים לתת ליהודים להתיישב במולדתם. אליעזר בן יהודה ידע שזה לא יקרה. הוא יצא הביתה אדם שבור. הרצל כתב על הביקור ביומנו, שהוא פגש קנאי צעיר שניסה לשכנע אותו שהתנועה צריכה לאמץ את השפה העברית כשפה לאומית. כמובן, זה מגוחך, הוסיף.

אליעזר שבור

המכתב של אליעזר לאשתו היה שונה למדי. הוא כתב שהמצב נואש, שהרצל משוכנע שהוא יצליח להשיג הסכם מהטורקים ואיננו מוכן לדבר על דבר פרט לזה. אין לו שום עניין לא בעיתון ולא במילון. “אנחנו בהחלט חסרי מזל”, הוסיף.

בן יהודה מעולם לא פגש את הרצל שוב. יש היסטוריונים שאומרים שבהמשך הבין הרצל את טעותו ואפילו קיבל בעצמו כמה שיעורים בעברית, וגם דאג לכך שילדיו ילמדו עברית. ידוע לנו שבן יהודה תמיד צידד בהרצל ותמיד ראה בו מנהיג של התנועה הציונית. הרצל מעולם לא הכיר באף אחת מהפעילויות של אליעזר בן יהודה ובמאמציו להשיג את המטרה, אבל כשהרצל מת, בשנת 1904, אליעזר התאבל מאוד על מותו של אבי התנועה הציונית.

מקורות עיקריים:
Fulfillment of Prophecy, Eliezer Ben Yehuda, by Eliezer Ben Yehuda (grandson) 2008; Tongue of the Prophets, The Life Story of Eliezer Ben Yehuda by Robert St. John 1952; https://goo.gl/MVmMUKhttps://goo.gl/8r29uN

הרצל כתב על הביקור ביומנו שהוא פגש קנאי צעיר שניסה לשכנע אותו שהתנועה צריכה לאמץ את השפה העברית כשפה לאומית. כמובן, “זה מגוחך”, הוסיף.

 

DONATE

0219 - MIR - page 12 - netiva programs

חלק מאנשי הצוות המכינים ומפעילים את הכנסים והתוכניות לרווחת המשיחיים המשרתים בצה”ל. המייסד, יואל גולדברג, רביעי משמאל

התוכניות של “נתיבה”

נצור (תוכנית קדם-צבאית)

10 ימים
לבוגרי תיכון בני 18-17, 80-60 משתתפים.

“חיצים”

עשרה שבועות – הכשרת תלמידים ומנהיגים, מכינה קדם-צבאית.
בוגרי תיכון בני 18-17. 30-20 משתתפים.

כנסי חיילים

יומיים (סופי שבוע)
חיילים בשירות פעיל, 150-120 משתתפים

טיול מים לים

שבוע – מחוף הים התיכון ועד הכינרת
בני 18-17 וחיילים, 100-80 משתתפים

כנסי נוער

עשרה כנסים בשנה – יומיים (סופי שבוע)

 

DONATE